הדוגמא הקלאסית לתגובה מהירה בעור של מערכת החיסון הינה האורטיקריה הנקראת בעברת חרלת או סרפדת- בהשראת התגובה אותה אנו חווים במגע עם צמח הסרפד. הנגע האופייני של אורטיקריה הינו רובד בצקתי מורם מעל פני העור, שמרכזו לרוב בהיר יותר מהשוליים ויכול לבוא לידי ביטוי בגדלים שונים שבין מילימטרים למספר סנטימטרים. הסטטיסטיקה מלמדת שלפחות 20% מהאוכלוסייה חוו בחייהם, בשלב זה או אחר תפרחת מסוג זה. הפריחה מתבטאת בגרד עז, לרוב מופיעה תוך שניות עד דקות מעת החשיפה לאלרגן.
כל נגע לכשעצמו נסוג יחסית מהר תוך יממה , אך נגעים אחרים יכולים לצוץ והפריחה יכולה לבוא ולהעלם בצורה חמקמקה עד שלא תטופל והגורם המשרה אותה ייעלם מהמערכת.
סוגי אורטיקריה
אורטיקריה נחלקת באופן מסורתי לפי משך הזמן עד שלא שבה יותר ולפי הגורמים הפרובוקטיביים המשרים את קיומה.
אם האפיזודה נמשכת עד שישה שבועות הרי שמדובר באורטיקריה אקוטית ומעבר לכך- היא הופכת לכרונית.
אורטיקריה כרונית, נחלקת על פי הסיבות להופעתה:
- אורטיקריה ספונטנית – המהווה את רוב מקרי האורטיקריה הכרונית, למעשה לרוב אין לה גורם ברור הגורם לה להתפרץ, למרות בדיקות הנעשות בכדי לאתר את מקורה.
- אורטיקריה מושרית- הגורמים לה מתחלקים לפיזיקליים- כלומר גורמים סביבתיים לרבות קור, טמפרטורה, חשיפה לשמש. סיבות אחרות לאורטיקריה כרונית יכולות לנבוע ממגע עם מים , או כימיקלים מסוימים.
לקיתי באורטיקריה כרונית – מה זה אומר?
האורטיקריה הספונטנית הכרונית הינה תופעה נפוצה והסטטיסטיקה מלמדת כי כאחוז אחד מקרב האוכלוסייה ילקה במחלה זו. לנשים יש סיכוי גבוה פי שניים מגברים לפתח את המחלה. ניתן ללקות בכל גיל במחלה, אם כי רוב החולים הינם בגילאי 20-40.
כפי שנרמז משמה, מדובר במחלה כרונית. אמנם חלק ניכר יחלימו תוך 6 חודשים, אך חלק הנכבד של החולים עלולים לחוות את סימני המחלה משך שנים, עד היעלמותה הספונטנית.
לא בכדי השתמשתי עד כאן במונח מחלה. על פניו אדמומיות וגרד לא נשמעים מרשימים, אך ההשלכות על איכות החיים של החולה הינן מרחיקות לכת, בדומה לסבל שחווה איוב שהוטלה עליו קללת השחין.
הגרד מדיר שינה ובעקבותיו קיים קושי משמעותי בריכוז, פגיעה ניכרת בחיים החברתיים, המשפחתיים והתפקוד בעבודה. גם לטיפולים במחלה עלולים להיות תופעות לוואי שיחמירו את סבל המטופל. גם לנראות קיימת משמעות ניכרת המוסיפה לירידה בהערכה העצמית של החולה.
מה הטיפול באורטיקריה כרונית?
בדומה לחלק גדול מהמחלות הכרוניות, גם כאן הטיפול נחלק לקווים. הקו הראשון לטיפולים הינם תרופות נוגדות הפרשת היסטמין, המשחק תפקיד מרכזי בהווצרות הנגע האורטיקיראלי. לעיתים, ניתן להעזר בתרופות ממשפחת הקורטיזון, או בשמם האחר סטרואידים, אך זאת אך ורק לתקופות קצרות בכדי להמנע מתופעות הלוואי של טיפול מתמשך בקורטיזון. במידה וטיפול בתרופות אלו אינו מסייע, מתקדמים לקו שני של הטיפולים. אלו תרופות המכוונות לדכא את מערכת החיסון הפועלת כאן ביתר. כמובן, שדיכוי זה עלול לחשוף את המטופל באופן משני לזיהומים עקב החלשת מערכת החיסון ולכן צריך לדעת ולמצוא את האיזון בין שניהם. במידה וגם מכאן לא באה הישועה, עולים למדרגה השלישית שהיא תרופות ביולוגיות שתפקידן לפגוע במטרה ממוקדת במערכת החיסון ולא להחלישה באופן גורף.